החלטה בתיק רע"פ 2258/13

1.       לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בעפ"ג 50118-10-12 (כב' השופטים א' טל - סג"נ,  צ' דותן ו-ה' עובדיה), מיום 18.12.2012, אשר קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על גזר הדין שהושת עליו בבית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ש' בן שלמה - סג"נ), בת"פ 12523-09-10, מיום 24.9.2012.

2.       יצויין, כי בהחלטתי מיום 24.3.2013 קבעתי כי המבקש, אשר איננו מיוצג בהליך זה, יופנה אל הסנגוריה הציבורית על מנת שזו תשקול את ייצוגו. בהודעה מטעם הסנגוריה הציבורית, מיום 15.4.2013, הובהר כי המבקש יוצג בערכאות הקודמות על ידי עורך דין מטעמה, וכי אין הסנגוריה הציבורית נוקטת במדיניות של הגשת ערעורים ובקשות רשות ערעור "באופן אוטומטי", בשם לקוחותיה. לאור זאת, הגיש המבקש דנן בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי, באופן עצמאי. עוד צויין בהודעה, כי מאז ניתנה החלטתו של בית משפט זה, לא פנה המבקש אל הסנגוריה הציבורית בבקשה לייצגו בהליך שבכותרת.

פסק דינו של בית משפט השלום

3.       המבקש הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן, הקובעות, כי ביום 4.9.2010, הוא ונאשם נוסף התפרצו לבית מגורים, שעה שבני המשפחה שהו בחו"ל, ושברו חלק מקיר הבית המצוי סמוך לכספת. בעקבות הודאתם, הורשעו המבקש, וכן הנאשם הנוסף בעבירות של התפרצות לבית מגורים בצוותא, לפי סעיף 406(א) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין); והיזק לרכוש במזיד בצוותא, לפי סעיף 452 ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

4.       ביום 24.9.2012, גזר בית משפט השלום בנתניה את דינו של המבקש, לאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן בעניינו. בתסקיר נאמר, כי למבקש, שלדבריו נגמל מהתמכרות לסמים בשנת 1995, עבר פלילי בגין עבירות אלימות ורכוש. יחד עם זאת, התרשם שירות המבחן כי מעורבותו העבריינית של המבקש, שהינו יליד 1964,  בשנים האחרונות, קשורה "במצוקה מצטברת סביב הטיפול בילדים הצעירים, אילוצי הפרנסה ותחושת הקיפוח סביב פינויו מן הדיור הציבורי", וכי כיום הוא הגיע ל"מידה מסויימת של יציבות בחייו" ומועסק במסעדה. לאור האמור, המליץ שירות המבחן על הארכת תוקפו של המאסר המותנה, שהושת על המבקש במסגרת גזר דינו הקודם מחודש יוני 2009,  ועל הטלת צו של"צ בהיקף שעות מצומצם, בנוסף לצו מבחן.

5.       בית משפט השלום ציין בגזר דינו, כי לחובת המבקש 13 הרשעות קודמות בעבירות רכוש, אלימות וסמים, וכי המאסר המשמעותי האחרון, למשך 4 שנים, הושת עליו בשנת 1991, בגין ביצוע עבירות סמים, לרבות סחר בסמים. עוד הדגיש בית משפט קמא, כי העבירות, מושא בקשה זו, בוצעו כחודשיים לאחר שנדחה ערעורו של המבקש על גזר דין, אשר הושת עליו בתיק פלילי אחר, במסגרתו הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע בהתפרצות לדירה וסיוע לגניבה, עבירות אשר בוצעו בשנת 2008. בית משפט השלום עמד אף על חומרתן של העבירות דנן, אשר בוצעו בצוותא "תוך מה שנחזה כתכנון מוקדם ביודעם שבעלי הבית שוהים בחו"ל ואת מיקום הכספת". עוד נקבע, כי מצוקה כלכלית אינה מצדיקה את ביצוען של העבירות, קל וחומר כאשר המבקש והנאשם הנוסף ביצעו בעבר עבירות דומות, ואף ריצו עונש מאסר בגינן.

בית משפט השלום הבחין, לעניין גזר הדין, בין המבקש לנאשם הנוסף, וקבע כי יש להתחשב בעובדה כי לנאשם הנוסף ששה ילדים קטינים, כשהגדול ביניהם הוא בן 8 שנים, ובעיקר בכך שהנאשם הנוסף מצוי בעיצומו של הליך טיפולי, בעוד שהמבקש "קיבל הזדמנות בעבר אך שב וכשל". יחד עם זאת, ומאחר שהמבקש גילה "התמתנות מה בשנים האחרונות", והתייצב באופן סדיר לעבודה, וכן לנוכח גזר דינו של הנאשם האחר, קבע בית משפט השלום, כי לא ימצה עם המבקש את מלוא חומרת הדין.

יצויין, כי במסגרת גזר דינו של הנאשם האחר, הוחלט להאריך את תוקפו של עונש מאסר מותנה למשך 4 חודשים, אשר הושת עליו בבית משפט השלום בנתניה בת"פ 14957-06-09, ביום 15.12.09, לתקופה של שנתיים. בנוסף, הוטל על הנאשם האחר צו פקוח של שירות המבחן למשך שנה. כמו כן, הופעלה התחייבות להימנע מהעבירה בסכום של 2,000 ש"ח, אשר הושתה עליו במסגרת התיק הקודם, והוא חוייב  בתשלום קנס בסכום של 1,000 ש"ח, ובפיצוי בעלי הבית שנפרץ בסכום של 2,000 ש"ח.

לאחר בחינת כלל הנסיבות לקולא ולחומרא, נגזרו על המבקש 21 חודשי מאסר, מתוכם 9 חודשים לריצוי בפועל , והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת רכוש מסוג פשע. כמו כן, הופעלו 8 חודשי מאסר על תנאי, אשר הושתו על המבקש, בבית משפט השלום בנתניה, ביום 8.4.2010, במסגרת ת"פ 3173/08. ארבעה חודשים הופעלו באורח חופף וארבעה חודשים במצטבר לעונש שהוטל, כך שבסיכומם של דברים, נדון המבקש ל- 13 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו. עוד נגזרו על המבקש  6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירת רכוש מסוג עוון, למעט החזקת נכס חשוד כגנוב; תשלום קנס בסכום של 1,000 ש"ח; ופיצוי בעלי הבית שנפרץ בסכום של 3,500 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6.       המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי מרכז, כשהוא טוען  לאפליה בינו לבין הנאשם האחר, וקובל על דחיית המלצות שירות המבחן בעניינו. לצורך הדיון בערעורו התבקש שירות המבחן להגיש תסקיר משלים אודות המבקש.

מהתסקיר המשלים של שירות המבחן עלה, כי המבקש שב לטיפול ב"בית חוסן", היחידה העירונית לטיפול בנפגעי סמים, אך "בצד יכולת מסוימת לעמוד בקשר פרטני" עם מטפליו, הוא הציג "שיבושים בתפקודו במסגרת הטיפול הקבוצתי, בעיקר סביב איכות ההשתתפות וכן בסדירות התייצבותו למפגשים". שירות המבחן הדגיש, כי המבקש הסביר את הדבר בהתדרדרות במצבו הבריאותי "ואולם גם לאחר שחזר לטיפול גמילה הוא המשיך להציג שיבושים ביכולת לעמוד בדרישות המסגרת". באשר לקשר הפרטני, קבע שירות המבחן כי המבקש משתף את מטפליו בקשיים המשפחתיים. שירות המבחן הגיע למסקנה כי ריצוי עונש המאסר "עלול להסלים את המשבר בו נתונה המשפחה ומתוך כך את המשבר שבו יהיה נתון אליהו [המבקש- א.ש.] לאחר שחרורו ממאסר". בסיום התסקיר, ביקש שירות המבחן לנסות וללוות את המבקש למוסדות השונים, כגון המוסד לביטוח לאומי, כדי לקדם את עניינו להמשיך ולעקוב אחר תפקודו במסגרת הטיפולית.

7.       בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש לקבלת תסקיר נוסף בעניינו, שלישי במספר, וקבע כי בשל התפקוד הלקוי, עליו מצביע התסקיר המשלים, אין הצדקה לקבלת תסקיר נוסף, גם אם יתקבלו הסבריו של המבקש לשיבושים בקשר בינו לבין שירות המבחן. בפסק דינו, הדגיש בית המשפט את חומרת העבירות שביצע המבקש וכן את עברו הפלילי. יחד עם זאת, ולנוכח העובדה כי גם המבקש, כנאשם האחר, הודה בעבירות המיוחסות לו והחל בהליך טיפולי, ולאור נסיבותיו האישיות, סברה ערכאת הערעור כי הפער בין העונש שהושת על המבקש לבין העונש שנגזר על הנאשם האחר, מחייב התערבות מקלה בעונש.

לאור זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על גזר הדין, וקבע , ביום 27.1.2013, כי בגין העבירות, מושא בקשה זו, ירצה המבקש 6 חודשי מאסר בפועל, חלף תשעת החודשים שנגזרו עליו בבית המשפט השלום, וזאת בצרוף 4 חודשי מאסר על-תנאי שהופעלו, כאמור, במצטבר, כך שהמבקש ירצה תקופת מאסר בפועל של 10 חודשים, בניכוי ימי מעצרו. יתר רכיבי גזר דינו של המבקש, כך נקבע בפסק הדין, יעמדו בתוקפם.

יצויין, כי בפסק הדין נקבע שעל המבקש להתייצב לריצוי עונש המאסר ביום 13.3.2013, וביום 24.3.2013 , עם קבלת בקשת רשות הערעור שלפניי, קבעתי כי אין מקום לעכב את המשך ביצוע עונש המאסר.

הבקשה

8.       במסגרת בקשת רשות הערעור, חזר המבקש על הטענות שהשמיע בפני ערכאת הערעור, והדגיש, כי אין הצדקה להבחנה העונשית בינו לבין הנאשם האחר, וכי על הערכאות הקודמות היה לקבל את המלצת שירות המבחן ושלא לכלול בגזר דינו, רכיב של מאסר לריצוי בפועל.

דיון והכרעה

9.       הלכה פסוקה היא כי בקשת רשות ערעור תתקבל במקרים חריגים בלבד, ורק אם זו מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או בנסיבות בהן מגלה הבקשה עיוות דין בעניינו של המבקש (רע"פ 1901/13 אופיר נ' מדינת ישראל (7.4.2013); רע"פ 2129/13 זכרי נ' מדינת ישראל (7.4.2013); רע"פ 7313/12 ביאדסי נ' מדינת ישראל (4.4.2013)).